<h1>סמ"ג עשין סימן ק"ו</h1>
<h2>דף ו.</h2>
מסקינן שם (סנהדרין ו' א') והלכתא פשרה צריכה קנין ואומרים שם רבנן שפשרה ביחיד למדנו שקנין ביחיד, ומה שאומר בחזקת הבתים (מ' א') קנין בפני שנים זהו מפני שרוצה לומר שם, ואין צריך לומר כתובו (סנהדרין ו' א' תד"ה צריכה). ופוסק רבינו יצחק, אבל מחילה אינה צריכה קנין כדאמרינן בפרק הזורק (גיטין ע"ח ב') זרוק לי חובי והפטר ובפרק איזהו נשך (ב"מ ע"א ב') הניחם ע"ג קרקע והפטר ועוד יש ראיות (ב"מ קי"ב א' תד"ה חוזר וע"ש).
<h2>דף ו:</h2>
בפרק קמא דסנהדרין מסקינן שמצוה לדיין לומר לבעלי דינין אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואם רצו בפשרה עושין פשרה ביניהם ועל זה נאמר משפט ושלום שפטו בשעריכם איזהו משפט שיש עמו שלום הוי אומר זה ביצוע והיא הפשרה, בד"א קודם גמר דין אבל נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע אלא יקוב הדין את ההר, היכי דמי גמר דין איש פלוני אתה זכאי איש פלוני אתה חייב (ע"פ רמב"ם סנהדרין פכ"ב ה"ד ע"ש). ואמרינן משמיה דרב נחמן בפרק קמא דבבא מציעא (ט"ז ב' ועי' תו' י"ז א' ד"ה חייב) שאין זה גמר דין גמור עד שיאמר צא תן לו.
<h2>דף יט.</h2>
ותנו רבנן (שבועות ל' א') ועמדו שני האנשים אשר להם הריב (דברים י"ט י"ז) וכי שנים באין לדין ושלשה אינם באים לדין ולא היה לו לכתוב אלא ועמדו האנשים אשר להם הריב או ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באות לדין ורמז כאן לך שאף שני העדים צריכין להיות בעמידה כמו הבעלי דינין, אמר רבי יהודה שמעתי שאם רצו בית דין להושיב שניהם מושיבין, אמר עולא (ל' ב') מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה שנאמר ועמדו, אמר רב הונא ובבעלי דינין נמי לא אמרו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם, במה דברים אמורים בשאר בני אדם אבל בתלמידי חכמים מושיבין אותם כדברי אמימר דעשה דכבוד תורה עדיף, אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ הבאים לדין לא יקדים התלמיד כשיבא לדין וישב לפני רבו שדומה שרוצה לסדר טענותיו אליו קודם שיבא חבירו, אמנם אם קבוע לו זמן ללמוד לפניו והגיע זמנו מותר, ואמר רבה בר רב הונא תלמיד חכם ועם הארץ שבאים לדין אומרים לשניהם שבו ואם לא רצו לישב מפצירין בתלמיד חכם ואין מפצירין בעם הארץ. ומימות הגאונים נהגו ישראל בכל מקום להושיב הבעלי דינין והעדים כדי לסלק המחלוקת כי מפני עומק הגלות אין בנו כח להעמיד כל הדברים בקו המשפט (ע"פ רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ה). ואע"פ כן בגט אשה וכיוצא בו צריך להזהר לכתחילה שלא לדון על פי עדות דמיושב שהרי אמרינן בזבחים בפרק שני (ט"ז א' ותד"ה מה) מה ליושב שכן פסול לעדות, אמנם לכאורה בדיעבד כשר שהרי אמרינן בירושלמי דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ל"ו ב') גבי והדיינין עומדין על רגליהם אמר ריש לקיש מכאן לדיינין שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דהוא הדין עדים שהעידו בישיבה שכולם נדרשו ממקרא אחד מועמדו [שני האנשים].
<h2>דף כט.</h2>
אמרינן בירושלמי (סנהדרין דף י"ז ב') שצריך הדיין לשמוע טענות בעלי דינין ולשנות טענותיהם שנאמר ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת (רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ט וע"ש).
<h2>דף נו.</h2>
ותנו רבנן (שבועות ל' א') ועמדו שני האנשים אשר להם הריב (דברים י"ט י"ז) וכי שנים באין לדין ושלשה אינם באים לדין ולא היה לו לכתוב אלא ועמדו האנשים אשר להם הריב או ועמדו אשר להם הריב שהרי אף הנשים באות לדין ורמז כאן לך שאף שני העדים צריכין להיות בעמידה כמו הבעלי דינין, אמר רבי יהודה שמעתי שאם רצו בית דין להושיב שניהם מושיבין, אמר עולא (ל' ב') מחלוקת בבעלי דינין אבל בעדים דברי הכל בעמידה שנאמר ועמדו, אמר רב הונא ובבעלי דינין נמי לא אמרו אלא בשעת משא ומתן אבל בשעת גמר דין דברי הכל בעמידה ודיין בישיבה שנאמר וישב משה לשפוט את העם ויעמד העם, במה דברים אמורים בשאר בני אדם אבל בתלמידי חכמים מושיבין אותם כדברי אמימר דעשה דכבוד תורה עדיף, אמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן ועם הארץ הבאים לדין לא יקדים התלמיד כשיבא לדין וישב לפני רבו שדומה שרוצה לסדר טענותיו אליו קודם שיבא חבירו, אמנם אם קבוע לו זמן ללמוד לפניו והגיע זמנו מותר, ואמר רבה בר רב הונא תלמיד חכם ועם הארץ שבאים לדין אומרים לשניהם שבו ואם לא רצו לישב מפצירין בתלמיד חכם ואין מפצירין בעם הארץ. ומימות הגאונים נהגו ישראל בכל מקום להושיב הבעלי דינין והעדים כדי לסלק המחלוקת כי מפני עומק הגלות אין בנו כח להעמיד כל הדברים בקו המשפט (ע"פ רמב"ם סנהדרין פכ"א ה"ה). ואע"פ כן בגט אשה וכיוצא בו צריך להזהר לכתחילה שלא לדון על פי עדות דמיושב שהרי אמרינן בזבחים בפרק שני (ט"ז א' ותד"ה מה) מה ליושב שכן פסול לעדות, אמנם לכאורה בדיעבד כשר שהרי אמרינן בירושלמי דפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף ל"ו ב') גבי והדיינין עומדין על רגליהם אמר ריש לקיש מכאן לדיינין שקבלו עדות מעומד שדינם דין ומסתברא דהוא הדין עדים שהעידו בישיבה שכולם נדרשו ממקרא אחד מועמדו [שני האנשים].
